באר היטב חשן משפט רצ״ו

1 משבועה. פירוש כשהפקידו בלא עדים אף דאם רצה הי' יכול לכפור ולומר לא הפקדתני מעולם והי' פטור משבועת שומרים לא אמרינן מגו לפוטרו משבועה ודוקא בהוצאת ממון הקילו לומר מגו כי קשה להוציא ממון מיד בעליו אבל היכא שנפטר בשבועה לא רצו חז"ל לפטרו מכח המגו והי"א שכתב הרמ"א ס"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' צ"ג ס"ז דאין חילוק בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון דשמא לא ישבע ונמצא מתחייב ממון אלא דכאן מודה דאינו נפטר משבועה במגו דלא הפקדתני מטעם דהוי מגו דהעזה ומהתימה על הע"ש שנדחק ליתן טעם כו' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הסכים לדברי הע"ש וכתב דדבריו נכונים ומוכרחים הן ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ב:

2 טוב. מיהו דוקא הכא כיון שהפקיד אצלו וכן במודה מקצת לא אמרי' דיהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל כיון שהלוה לא הי' מעיז אבל בעלמא אמרינן שפיר מגו בכה"ג כמש"ל סי' צ"ב צ"ג בשם התוספות ועוד הוכחתי שם כן ממקומות אחרים וכבר הארכתי בזה ס"ס פ"ב בדיני מגו אות ו' ע"ש. ש"ך:

3 בשטר. ובפקדון לא אמרינן שטר ביד המפקיד מאי בעי אם אמת הוא שהחזירו ה"ל ליטול השטר מידו די"ל שסמך אטענת מגו שבידו לטעון נאנסה משא"כ בשטר שביד המלו' על הלוה דאינו נפטר בטענת אונס דהא הלו' חייב באחריות הלואתו אף באונסין. סמ"ע:

4 בשבועה. לכאור' הי' נרא' דש"ד קאמר וכ"כ הב"ח להדיא אבל לפע"ד אינו כן אלא שבועה כעין דאורייתא ולא בא אלא לומר דצריך לישבע בנק"ח דודאי לא אשכחן ש"ד ממש אלא בטענת נאנסו דרמי רחמנא שבועה עליה דאל"כ כל אחד יטעון נאנסו ואין הלה מכיר בשקרו משא"כ בטוען החזרתי שהלה מכחישו ליכא כאן ש"ד כו' ונ"מ בין ש"ד ממש ובין שבועה כעין דאורייתא לענין נחתי לנכסיה וכן לענין הפוך ולענין חשוד כמ"ש בסי' פ"ז ס"ג וי' וי"ג ועוד יש שאר נפקותות ועיין בהרא"ש ריש ב"מ שכתב דאם יש לו ע"א מסייע לפוטרו מן השבוע' והוא סותר למ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ו בהג"ה ועמ"ש שם עכ"ל הש"ך וע"ש:

5 בד"א. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה סוף דף קכ"ז:

6 אנן. הטעם דלא טענינן בעד הנתבע כלום עד שיטעון הוא בעצמו לאחר שאמרינן ליה זיל שלים. סמ"ע:

7 היסת. גם אטוענו ק' הפקדתי בידך ואין אלו אלא נ' קאי דא"צ לישבע רק היסת דה"ל הילך במה שמודה שהרי א"ל זה שנתת אתה נוטל משמע שהן בעין בידו להחזירן לו ובאידך כופר הכל כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנלע"ד דלא מטעם הילך פטר ליה אלא משום דכיון דאמר מה שהנחת אתה נוטל לא הודה בדבר שבמדה ומנין כדלעיל סי' פ"ח סכ"ג וכ"כ הב"י להדיא ולפ"ז י"ל דכאן לא הוי הילך וכגון שנרקבו בפשיעתו וכ"כ המחבר גופיה בסי' פ"ח סכ"ד עיין בתשו' רשד"ם סי' מ"ח עכ"ל:

8 נשבע. נרא' דנשבע היסת דלא הפקידו חטים ואז פטור אפי' משעורים שהודה לו כמ"ש בסי' פ"ח וסי' ת' ולפי מ"ש הרמ"א בסי' פ"ח סי"ב דאפי' יודע הנתבע שחייב לו שעורים פטור משום דמחל ליה יש לפרש השבועה אשעורים דאפילו נשבע דשעורים הפקיד בידו אפ"ה פטור להחזיר השעורים שהוד' לו בשבוע' דאמרי' שמחל לו השעורי' מדלא תבעו אלא חטים. סמ"ע:

9 הנח. נתבאר בסימן רצ"א דאינו נעשה שומר בלשון זה ואינו חייב עליו אלא כשאר בני אדם והיינו כששלח בו יד דאז עומד ברשותו אף לענין אונסים או אם אבדו בידים וזהו שמסיק המחבר דצריך לישבע היסת ע"ז דמאחר שמודה שבא לביתו ועתה אינו שם הוא קרוב להכנס בגלגול שבועה אבל אם הבעלים מודים שא"ל הנח לפניך אין משביעין אותו מספק מכח חששות אלו בפ"ע. שם:

10 שגרם. אבל אינו נשבע שלא פשע בו דאף אם לא סגר הדלת אחריו בכל פעם ומכח זה נאבד או נגנב לא הי' חייב בזה לשלם כיון דלא קבל עליו שום שמירה ואינו חייב אלא דוקא בגרם גדול שנרא' כאלו אבדו בידים. שם:

11 ישבע. עיין בש"ך שהאריך בישוב דברי הה"מ ודלא כב"ח ע"ש:

12 עדים. פירוש אף שהעדים שהפקיד בפניהם ראו שבא להפקידו ואינן יודעין אם בתנאי או לא מ"מ אינו נאמן בשבועה במגו דנאנסתי דהרי עדים מעידין שפשע ולא הי' באונס ולכן אינו נאמן לומר תנאי הי' בינינו שלא אצטרך לשמרו. סמ"ע: